| שמא אולי באמת דברי הרב כוכבי יצחק "וכן ראיתי בהשמטות שעורר עוד בזה" אינם מכוונים? הספריה עלתה באש בשעת הפרעות | שם הדיון היה על המהדורה החדשה ועל הזכויות שלה, אני מדבר על צורת הספר ומבנהו |
|---|---|
| ולפי זה יש לומר דסברת הרב מגן אברהם אינה היפך סברת הריטב״א דהנה הרב מגן אברהם לא כתב מפורש דמותר להפקיר בשבת אלא שמדבריו מתבאר כן שהרי כתב דמוכח מש״ס דשבת ד׳ קל״א ריש ע״ב דאסור ליתן מתנה בשבת מדאמרינן דאף ר׳ אליעזר דסבירא ליה מכשירי מילה וכן מכשירי שאר מצות דוחין את השבת מודה דאם צייץ טליתו וקבע מזוזה לפתחו חייב ואמרינן טעמא הואיל ובידו להפקירן ולא הוו דידיה ולא מצות דרמו עליה נינהו ומדקדק המגן אברהם מדלא אמרינן הואיל ובידו ליתנם לנכרי או לקטן אלמא דאסור ליתן מתנה בשבת מוכח שסובר דלהפקיר מותר והנה מזה אין לנו הכרח שסובר דמותר להפקיר אף על דעת שיזכה אחר ומעתה אחרי שראה רבינו עקיבא מה שביאר הרב שער המלך בדעת הריטב״א לא היה לו לומר שהרמב״ן והריטב״א סוברים שלא כדעת המגן אברהם אלא היפך סברת הרמב״ן לבד הוא כן יש לומר לפי דברי השער המלך הנ״ל: אמנם לי ההדיוט נראה דמה שכתב הרב שער המלך כן בדעת הריטב״א הוא לפי שלא ראה דברי הרמב״ן בליקוטיו לפסחים הנ״ל שמפורש יוצא מפה קדשו שאף כשאין כונתו בהפקרו שיזכה בו אחר אסור לכן כתב ליישב דברי הריטב״א על פי חילוק זה אבל אם היה רואה דברי הרמב״ן רבו של הריטב״א ומסתמא הריטב״א נמשך אחר דעת הרמב״ן רבו לא היה אומר כן לדעת הריטב״א להמציא מחלוקת ביניהם ואף שהוצרך לזה כדי ליישב דבריו היה לו לחתור ליישב גם דברי הרמב״ן דאטו דברי הריטב״א צריכים ישוב ודברי הרמב״ן אין צריכים ישוב הא ודאי חובה עלינו ליישב דברי גדול אדונינו הרמב״ן ואם כן מה שניישב לדעת הרמב״ן ניישב גם לדעת הריטב״א ויהיו דברים כפשטם שאוסר כל מין הפקר וכדעת הרמב״ן וסברת הרב מגן אברהם היא שלא כדברי שניהם וכדמשמע מדברי רבינו עקיב"א הנז״ל שהרמב״ן והריטב״א והרב פרי חדש הם בשיטה אחת: ובישוב דעת הרמב״ן כבר בא חכם הרב גזע ישי בסימן רס״א הנ״ל ואמר דמסוגיא דפרק מפנין ד׳ קכ״ז דאמרינן גבי דמאי דחזי ליה מיגו דאי בעי מפקיר נכסיה והוי עני לא קשיא להרמב״ן משום דאף דאסור להפקיר בשבת מכל מקום כיון שאינו אסור אלא מדרבנן וגם דמאי אינו אלא מדרבנן דהוו תרתי דרבנן הוי הדמאי כעין הא דאמרינן לענין הכנה טבל מוכן אצל שבת דאם עבר ותקנו וכו׳ ועיין מ״ש התוספות בפרק מפנין וכו׳ ואההיא דפרק ר׳ אליעזר ד׳ קל״א ע״ב דאמרינן הואיל ובידו להפקירן כבר יישב הרב שער המלך בעצמו דהתם לענין חיוב חטאת כיון דמדאורייתא יכול להפקיר משום הכי חייב עליו חטאת אלו תורף דברי הרב גזע ישי והרב יבא הלוי בתשובתו לאו״ח כתב בסי׳ ג׳ בדף ג׳ ע״א ד״ה ועפ״י הדברים שמה שתירץ בגזע ישי הוא דוחק וכתב ליישב על פי מה שהוכיח מדברי התוספות במנחות שהביא שם גבי פדיון ביום טוב דאף דאסור מכל מקום כיון שאם עבר ופדה מה שעשה עשוי כמו שפסק מרן באו״ח סי׳ של״ט סעיף ד׳ שייך לומר עליה דאי בעי פריק ליה והכא נמי אף על גב דאסור להפקיר בשבת כיון שאם עבר והפקיר מה שעשה עשוי משום הכי מהני, אלו דברי הרב יבא הלוי | שנית האריך כת״ר מגטין גבי פרוזבול דמפרשי דרבא קאי גם אקו׳ ראשונה דמן התורה משמט ותקינו רבנן דלא תשמט משום הפקר ב״ד דמוכח דיכולין להקנות, מאד נפלאתי ע״ז דפשיטא דיש כח לחכמים להוציא מזה וליתן לזה אף שלא כדין משום הפקר בית דין וכל הש״ס מלא מזה כגון דינא דגרמי למאן דס״ל שהוא מדרבנן דמוציאין מזה ונותנים לזה וכן כלהו קנסות דרבנן דמוציאין מזה ונותנין לזה וכן כל הנשבעים ונוטלים דמן התורה אין נוטלים אף בשבועה ורבנן תיקנו להוציא מזה וליתן לזה בשבועה וטובא כיוצא בהם דכיון דהפקר בית דין הפקר יכולין לעשות כפי שיראו בעיניהם ואין בזה שום חשש איסור וכל הס׳ בזה אם מפני הפקר ב״ד לעשותו מדאורייתא כזוכה ונפקא מינה כגון קידשה במעמד שלשתן אי הוי קידושי דאורייתא יעויין בי״ש סי׳ כח ס״ק לה וכיוצא |
ולא פניתי לעיין בהוכחתו מדברי התוספות דמנחות ואתה תחזה ולפי הנראה מה שכתב שדברי הרב גזע ישי הם דוחק כונתו שלא היה צריך לומר משום דדמאי דרבנן ואיסור ההפקר דרבנן והוו תרתי דרבנן אלא כיון דאם עשה עשוי חשיב חזי ליה אבל הרב גזע ישי נראה שהוצרך לתרתי דרבנן כי היכי דלא תיקשי לן מטבל דגם כן אם עבר ותקנו מתוקן כמו שפסק מרן שם ואמאי לא חשיב חזי ליה ועוד דלמה ליה לש״ס טעמא דאי בעי מפקיר ליה ועל כרחין לומר דדמאי שאני שהוא עצמו מדרבנן והוו תרתי דרבנן ואיך שיהיה בין למר ובין למר יש ליישב דברי הרמב״ן דלא תיקשי לן עליה מסוגיית הש״ס ואם כן אין לנו הכרח עוד לחלק בדברי הריטב״א כמו שחילק הרב שער המלך אלא יש לומר שדעתו היא כדעת הרמב״ן דהפקר אסור בשבת ויום טוב אף אם אין כונתו שיזכה אחר בהפקר זה: שוב ראיתי דמה שתירץ הרב יבא הלוי דכיון דמה שעשה עשוי משום הכי מהני ופקפקתי על זה דאם כן גם בטבל נימא הכי ואמאי אין מטלטלין את הטבל הרי בתרומה ומעשר נמי הדין כן דאם עשה עשוי כמו שפסק מרן בסי׳ של״ט סעיף ד׳ הנה מרן מוהריט״א בספר קהלת יעקב תוך סי׳ קי״ד בדף י״ט סוף ע״ד מדפוס חדש עמד על דברי מרן הפרי חדש וצדד בזה ואלה דב״ק וראיתי בפרי חדש סי׳ תל״ד שהכריח דביטול אינו מדין הפקר דהא ביום טוב משמע ודאי דאסור להפקיר וכדתנן אין מקדשין ואין מעריכין ביום טוב וטעמא משום גזרת מקח וממכר ואילו הכא קתני מבטלו בלבו אחד שבת ואחד יום טוב וכו׳ עכ״ל ולדעתי מה שכתב בפשיטות דאסור להפקיר ביום טוב איכא למידק מסוגיות הנז״ל דאמרינן דדמאי בשבת חזי ליה מיקרי דאי בעי מפקיר נכסיה והוי עני ותנן מאכילין את העניים דמאי ועל כרחין התם בעינן מידי דחזי ליה בשבת דבההיא דמפנין תרומה טהורה ודמאי אבל לא את הטבל על כרחין לומר דטעמא דדמאי דמפנין משום דבידו להפקיר נכסיו בשבת עצמו ובכן יותר לו הדמאי דאין לומר משום דהיה בידו להפקיר נכסיו קודם שבת או משום שיש בידו להפקיר אחר השבת מותר לטלטלן בשבת דהא ליתא דאם כן תיפוק ליה משום דדמאי יכול לתקנו להפריש ממנו קודם שבת או אחר שבת ואם איתא אפילו טבל גמור יהא מותר לטלטלו מטעם זה ועל כרחין לומר דטעם ההיתר בדמאי הוא משום דבשעה שמפנין אותו חזי ליה מיקרי דבאותה שעה יכול להפקיר נכסיו וחזי ליה אלמא מותר להפקיר בשבת וכל שכן ביום טוב ודוחק לומר דטעם ההיתר הוא משום דבדיעבד אי עבר והפקיר נכסיו חזי ליה דהא דתנן דאין מקדישין וכו׳ היינו לכתחלה אבל בדיעבד מה שעשה עשוי כדכתב הרי״ף בריש פרק משילין בשם הירושלמי יעויין שם והוא הדין הפקר דאם הפקיר מה שעשה עשוי מה שאין כן בהא דאין מגביהין תרומות ומעשרות ביום טוב דאפילו בדיעבד אם תרם אף דתרומתו תרומה מכל מקום אסור לאכול בשבת אם תרם במזיד כדין מבשל בשבת כדתנן בפרק שני דתרומות וכתבו הר״ן שם בפרק משילין ונאמר דאפילו בדמאי דמדרבנן הוא החמירו דאם תרם במזיד לא יאכל והיינו טעמא דטבל דאין מפנין והיינו טעמא דבדמאי איצטריך לטעמא דאי בעי מפקיר נכסיה משום דאפילו אם תרם בדיעבד כל שהוא במזיד אסור לאכול מה שאין כן הפקר דאפילו אם הפקיר במזיד הפקרו הפקר והוי עני ומותר בדמאי דזה דוחק דהא על ידי מה שמפקיר נכסיה מתיר עצמו בדמאי וכיון דאין כונתו להפקיר נכסיו כי אם להתיר הדמאי שדמי לתורם ממנו ואם כן יהיה אסור לאכול דלא יהנו מעשיו כיון דמזיד הפקיר דומיא דתרם דקנסוהו רבנן כיון דעבר ותקן במזיד ועוד דאיך אפשר לומר דמותר לטלטלו לכתחלה משום דחזי ליה בדיעבד כיון דמן הדין לא חזי ליה לכתחלה וכן מצאתי להרב המאירי וכו' הביא לשונו כנז"ל בד"ה שוב התבוננתי וסיים הרי מבואר מדבריו דלא כהרב פרי חדש עכ"ל הנך רואה שמה שתירץ הרב יבא הלוי דכיון דמה שעשה עשוי מהני הנה מרן מוהריט"א נדחה קרי ליה מתרי טעמי תריצי אי משום דאף שהפקרו הפקר מכל מקום אסור לו לאכול כיוון שלא היתה כונתו להפקיר וכו' ואי משום דאין להתיר הטלטול לכתחילה משום מאי דחזי ליה בדיעבד ומבואר שדעתו להלכה שמותר להפקיר בשבת שלא כדעת הרב פרי חדש: ומכל מקום נראה דכיון שלא הזכיר דברי הריטב״א שהביא הרב שער המלך ולא דברי הרמב״ן שהביא הרב גזע ישי אות היא שלא ראה דברי קדשם בזה לפי עדות ספר אוצר הספרים נדפס ספר קהלת יעקב ראשונה בשנת תקב״ן ולקוטות הרמב״ן נדפסו בשנת תקנ"א וקרוב לומר שלא ראה אותם מרן מוהריט"א שעדיין לא היו בדפוס כשכתב ענין זה וחידושי הריטב״א שהיו בכתיבת יד אצל הרב שער המלך נדפסו בשנת תקס"ו לדברי האוצר הספרים ואם היה רואה דבריהם ברור בעיני שהיה מעמיק העיון ליישב דבריהם כי אף שראה דברי רבינו המאירי ואהניא ליה להחליט שלא כדברי הרב פרי חדש מכל מקום ליישב דעת הראשונים הרמב"ן והריטב"א היה ממשכן את עצמו כי אין לדחות דבריהם בנקל ולכל הפחות היה הדבר אצלו בספק ולא להחליט דמותר להפקיר בשבת.
10| והנה גם אנכי הקשיתי מש״ס דעירובין דף ע״א מתניתין מני בית שמאי דאמרי אין ביטול רשות בשבת דתנן מאימתי נותנין רשות בית שמאי אומרים מבעוד יום ובית הלל אומרים משתחשך מאי מעמא דבית הלל וכו׳ אלא הכא בהא קמיפלגי בית שמאי סברי ביטול רשות מקני רשותא בשבתא אסור ובית הלל סברי איסתלוקי רשותא בעלמא הוא ואיסתלוקי רשותא בשבתא שפיר דמי מבואר לכאורה דשרי להפקיר בשבת אמנם מצאתי שוב בריטב״א עירובין שם שהעיר בזה וז״ל ואיסתלוקי רשותא בשבתא שרי לפום פשטא דלישנא משמע דשפיר דמי בכל דוכתא ואם כן מותר לעשות מחילה בשבת מיהו אפשר לחוש ולומר דהכא שפיר דמי לצורך עירוב קאמר מפני שיש בו תיקון לצורך שבת עכ״ל מצינו מפורש בדברי הריטב״א ז״ל דלצורך מצוה סובר דשרי להפקיר בשבת וממילא מיושב כל הקושיות שהקשו עליו האחרונים דבכל מקומות אלו שהקשו מהם יש שם צורך מצווה: ובזה יש לדחות דברי הפרי חדש סי׳ תל״ד שהוכיח דביטול חמץ לא הוי מטעם הפקר שאם כן איך תניא מבטלו בלבו אפילו ביום טוב והא אסור להפקיר בשבת וביום טוב אלא ודאי דביטול לא הוי מטעם הפקר ולפי המבואר אין ראיה כלל דשפיר יש לומר דביטול הוא מטעם הפקר ומיהו כיון דהפקר זה הוי צורך מצוה שלא יעבור בבל יראה וכו׳ כולי עלמא מודו דשרי להפקיר בשבת ואדרבא יש לומר לאידך גיסא דאם נחליט דביטול הוא מטעם הפקר יש מכאן ראיה מכרחת לדעת הריטב״א ז״ל דאסור בעלמא להפקיר בשבת וביום טוב ורק לצורך מצוה שרי דאם לא כן לאיזה צורך נקט התנא אפילו בשבת אפילו ביום טוב דמאי רבותא יש בזה והלא בעלמא נמי שרי להפקיר בשבת וביום טוב אלא ודאי דבאמת בעלמא אסור להפקיר בשבת וביום טוב ואשמעינן התנא דכאן שרי משום דהוי צורך מצוה | עס איז געשריבן מיט גאר גרויס בקיאות, עס ווארפט אריבער ביי יעדער נושא אלע שיטות און ספרי קודש, ראשונים ואחרונים שו"ת, אויף א וואונדרליכן אופן וואס האט נישט איר גלייכן ביי אידישע ספרים |
|---|---|
| לאחר מכן מינה האדמו"ר את חתנו רבי לערוך את הספרים מחדש ולהתקין להם מפתחות, והוציאם לאור בהוצאת הספרים שלו הוצאת | אודה מאד למי שיאיר בזה |
גם על זכיה מן ההפקר כתבו דנקטינן כמו שכתב הרב עבודת הגרשוני שכן מתבאר מההיא דאמרו בש״ס מהפקרא קזכי וכו׳ וכן מוכח מדאמרינן במסכת עבודה זרה דף ע׳ המוצא כיס בשבת מוליכו פחות פחות מארבעה אמות ופסקו כן הרמב״ם והרא״ש ואף להחולקים על הרמב״ם לא נחלקו עליו משום שאסור לזכות במציאה בשבת אלא משום מוקצה או משום ההילוך אבל בדבר המותר לטלטלו ולהוציאו כולי עלמא מודו דמותר לזכות בו אלו תורף דב״ק: אחר זמן השגתי ספר משכן בצלאל הנז"ל בד״ה ומכל מקום ולפי שצריך להשיב הספר לבעליו אכתוב בס״ד בקיצור דבריו והוא בדף י״ב ע״ג הביא דברי הפרי חדש בסי׳ תל״ד דהפקר אסור בשבת ויום טוב ותמה עליו מסוגיא דשבת דף קל״א ע״ב דאמרינן הואיל ובידו להפקירן וציין מגן אברהם סי׳ י״ג סק״ח ותירץ כמו שתירץ השער המלך כיון דמדאורייתא מותר להפקיר משום הכי חייב חטאת ובזה כתב ליישב קושית התוספות במנחות דף מ״ד שהבאתי לעיל בד״ה והנה מתוך מה שכתבתי דיש לומר דבעי הש״ס לאשמועינן האי רבותא דאף דאסור מדרבנן להפקיר כיון דמדאורייתא שרי חשיב בידו להפקירן אלא דקשה דבעירובין דף ל"א פריך דמאי הא לא חזי ליה ומשני דאי בעי מפקר נכסיה וכתבו התוספות דלסומכוס פריך וכו׳ ואם כן קשה הא סומכוס אית ליה דגזרו שבות בבין השמשות ואם הפקר אסור הא לא חזי ליה כיון דאי בעי לא מצי מפקיר וכן הקשה מדאמרינן הכי בפרק מפנין דמאי לא חזי ומשנינן מיגו דאי בעי מפקר נכסיה ואם אסור להפקיר הרי הוא מוקצה והוי כטבל אלא מוכח דמותר להפקיר וכן מוכיח מדברי רש״י בסוכה דף ל״ד גבי מעשר שני בירושלים ממה שכתב בד״ה ואם נטל כשר וכו' אבל חוץ לירושלים לא דלכם כתיב הראוי לכם והקשה מרן מוהרמב״ח כיון דחוץ לירושלים יש לו פדיון הרי אם כן יש לו היתר אכילה מיקרי דאי בעי פדי ליה כמו בדמאי דיוצא בו משום דאי בעי מפקר נכסיה ותירץ דלא הוי מיגו משום דאין פודין ביום טוב ואם כן מדיוצאין בדמאי מוכח דאי בעי מצי מפקיר ביום טוב דלא כהפרי חדש: שוב הביא מה שבשער המלך כתב בשם הריטב״א בההיא דבואו והצילו לכם דמוכח דסובר דבעלמא אסור להפקיר בשבת ושהקשה עליו בשער המלך מסוגיא דעירובין הנ"ל ושתירץ דסובר הריטב"א דהך מתניתין דמערבין בדמאי אתיא כרבי דאמר לא גזרו שבות בבין השמשות וכתב על דבריו שלא ראה דברי הריטב״א בעירובין דף ק״ב ע״ב צריך להיות דף ל"א ע״א דמתבאר דמוקים למתניתין אפילו כסומכוס והדרה קושיתו לדוכתא ועוד הקשה לפי מה שאמרו בפרק משילין דף ל״ו דטעמא דאין מקידישין ואין מחרימין הוא משום דדמי למקח וממכר ופירש רש״י שמוציאו מרשותו לרשות הקדש ומקח וממכר אסור מקרא וכו׳ אי נמי מקח וממכר אתי לידי כתיבה וכו' ואם כן בהפקר אין שייך טעם הראשון דהא אינו מוציאו מרשות לרשות וגם טעם השני משום חשש כתיבה אין שייך בהפקר כלל וכו׳ ונמצא שהוא מחלוקת בין רש"י והריטב"א דרש״י בסוכה הנ״ל מוכח דסובר דמותר להפקיר והריטב"א סובר דאסור והאריך לבאר דכל מר אזיל לשיטתיה בדין הפקר אם עושה קנין וכו' כו׳ וכתב בדף י״ג ע״ג אות ח׳ דאין ליישב שלא אסר הריטב״א להפקיר אלא בכגון ההיא דבואו והצילו דהוי מוציא מרשות לרשות והוא תירוצו של הרב שער המלך דמשמעות לשון הריטב״א אינו כן אלא משמע שאף אם אינו מזכה לאחרים גם כן אסור לכן העלה ליישב דעת הריטב"א דלא אסר אלא כשאינו לדבר מצווה אבל לדבר מצוה מודה דמותר להפקיר ואזיל לשיטתיה דסובר כרבינו תם דהא דאין דנין ואין מקדשין ולא מייבמין היינו דוקא שלא במקום מצווה אבל אם אין בית דין דעדיף מיניה וכן כשאין לו אשה ובנים מותר וכן בהפקר הדין כן דמשום מצוה מותר והיינו טעמא דאמרינן בפרק מפנין דאי בעי מפקר נכסיה כיון שהוא מצוה מפני האורחים וכו' וכן מערבין בדמאי היינו ערובי תחומין דאין מערבין אלא לדבר מצווה ולכן שפיר קשיא ליה אההיא דבואו והצילו לכם דהפקר כי האי שלא במקום מצוה ודאי אסור דדמי למקני בשבתא דאסור וביטול חמץ דשרי בשבת ויום טוב למאן דאמר שהוא מדין הפקר התם נמי הוא לצורך היום והוי דבר מצוה וכן באתרוג של דמאי לצאת בו וביאר עוד שגם מה שמתבאר מדברי רש״י דסוכה וכן בעירובין דמותר להפקיר יש לומר דדוקא במקום מצוה הוא דמותר והיינו דלפי שיטתו בההיא דאין דנין ואין מקדשין וכו' שהוא אף במקום מצוה מכל מקום בהפקר שאינו קנין כמו מקח וממכר וגם לא שייך חשש כתיבה מותר על כל פנים במקום מצוה דוקא: ועל פי הדברים האלה הרבה להשיב על מה שכתב הרב מגן אברהם בסי׳ י״ג סק״ח שמתבאר מדבריו דסובר שמותר להפקיר אף שלא במקום מצווה דמנא ליה הלא בכל המקומות דמשמע בש״ס דמותר להפקיר אינו אלא במקום מצוה ואז גם מתנה מותר וההיא דפרק ר' אליעזר דמילה דף קל״א ע״ב דאמרינן הואיל ובידו להפקירן היינו דמדאורייתא ראוי להפקירן וכו׳ ואחר שהאריך מאד בדברי המגן אברהם כתב בדף י״ד אות י״ג דליתא למה שכתב הפרי חדש דאם ביטול משום הפקר היה אסור בשבת דהא לדבר מצווה מותר להפקיר.